תדזר נ' שמגד חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

1.בפניי תביעה לנזקי רכוש שהגישה התובעת בגין נזקים שנגרמו לה לטענתה, בגין אירוע מיום 4.3.09.

2.לטענת התובעת, ביום 4.3.09 נהגה התובעת ברכבה בתוך מגרש חניה הסמוך לביתה. מאחר ומגרש החניה היה מלא, היא עמדה בעצירה מוחלטת והמתינה למקום שיתפנה, כשלפתע הרגישה מכה חזקה מאחור. התובעת יצאה מרכבה וראתה כי נגרם לה נזק לרכב וזאת על ידי הרכב בו נהג הנתבע 3 (להלן: "הנתבע").

3.הנתבעים מאידך טענו כי במועד הרלבנטי לתביעה יצא הנתבע מחניה בנסיעה איטית וזהירה לאחור. התובעת אשר חיפשה בעצמה מקום חניה פנוי, היתה אף היא במהלך נסיעה לאחור, וכך ארעה התאונה.

4.בדיון שהתקיים בפניי העידו התובעת, מר דרור פפרברג (להלן: "פפרברג"), שהגיע כעד מטעם התובעת, וכן הנתבע בעצמו. כמו כן, הוגש לי ת/1 – שרטוט של מקום האירוע.

5.לאחר ששמעתי את הצדדים וכן את עדותו של פפרברג, ראיתי לקבל את התביעה, אם כי בחלקה. ואלה נימוקיי:

א.הן מעדות התובעת והן מעדות הנתבע אין מחלוקת כי אכן ארעה התנגשות בין שני כלי הרכב. השאלה שבמחלוקת היא מי אחראי להתנגשות.

ב.כאמור, לשם תמיכה בגרסתה זימנה התובעת את פפרברג לעדות. הנתבע התנגד לעדותו של פפרברג, שכן לדבריו - אשר לא נסתרו על ידי פפרברג עצמו, נהפוך הוא – קיימת יריבות קודמת בינו לבין פפרברג.

ג.וכך העיד פפרברג: "הייתי בחניה ביחד עם אשתי והכלב. אני ראיתי את התאונה... אני עמדתי מול בית הכנסת על המדרכה. החניות שהיו צמודות לחניה היו ריקות. אני מתקן: אני לא זוכר האם הן היו ריקות, בכל מקרה, אני יותר גבוה, ולכן יכולתי לראות מה קורה. זה היה קרוב לשעה 19:45. יש פנסים במקום... מרגע שאני ראיתי את האירוע ועד לסופו, התובעת עמדה בחניה עם רכבה, והנתבע יצא בנסיעה לאחור". לשאלת בית המשפט: "אני לא זוכר שהיו חניות ריקות. בכל מקרה, אם כן, אז למה התובעת היתה צריכה לעמוד ולחכות לחניה?... "

ד.אפתח ואומר כי לא מצאתי את עדותו של פפרברג אמינה, בעיניי וכי אינני מקבלת את עדותו כי אכן ראה בוודאות כיצד התרחשה התאונה.

ה.בעוד שבתחילת עדותו בפניי העיד כי היו במגרש החניה חניות ריקות, משמע, ששדה הראיה שלו היה רחב והוא יכול היה לראות מה קרה ממול, הרי שבהמשך עדותו טען כי הוא אינו זוכר האם החניות היו מלאות או ריקות.

ו.אם נכונים דבריו בתחילת עדותו, אזי יש בהם כדי לסתור את טענת התובעת לפיה לא היו מקומות חניה ריקים במגרש, ולכן היא היתה צריכה להמתין לחניה שתתפנה, ויתכן כי יש ממש בטענת הנתבעים, כפי שהיא עולה מכתב הגנתם (סעיף 3א), דהיינו, כי התובעת נסעה לאחור בכדי לאתר מקום חניה.

ז.אם מאידך אקבל את דבריו בהמשך עדותו, כי הוא אינו זוכר האם החניות היו ריקות או מלאות, הרי בהחלט יתכן כי החניות היו מלאות, ואז נשאלת השאלה כיצד יכול היה לראות מה התרחש ממול, שכן המכוניות החונות יכול וחסמו לו את שדה הראיה. אציין בעניין זה כי אין בידי לקבל את טענתו לפיה מאחר שעמד על המדרכה, יכול היה לראות את כל התרחשות התאונה, גם אם החניות היו מלאות, בין השאר מן הטעם שלא הוכח בפניי גובה המדרכה עליה עמד.

ח.כך או כך, אני סבורה, כי לאור הסתירה האמורה שבעיניי היא סתירה מהותית בגרסתו של פפרברג, כי אין בעדותו לעזור לתובעת, ואין בה כדי להכריע בשאלה שבמחלוקת, דהיינו, מי אחראי לתאונה.

ט.אני סבורה כי לאור אופי וטיב מגרש החניה, כעולה מ-ת/1, וכן לאור השעה בה ארעה התאונה, הן על התובעת והן על הנתבע היתה מוטלת החובה לנהוג במשנה זהירות. התובעת - שעה שעמדה בנתיב נסיעה, והנתבע - שעה שיצא מחניה בנסיעה לאחור מבלי שאף אחד כיוון אותו.

י.משמעות האמור כי יש לראות הן את התובעת והן את הנתבע אחראים בחלקים שווים לעצם קרות התאונה.

6.סוף דבר, אני מחייבת את הנתבעים 1 -3, ביחד ולחוד, לפצות את התובעת בסך של 2,330 ₪. הסך הנ"ל ישולם בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן – ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל.

7.לאור התוצאה אליה הגעתי, אינני עושה צו להוצאות.

8.רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מהיום.

9.המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים בדואר.